למה אנחנו דואגים מדברים שלא באמת קורים?

מארק טוויין אמר פעם בציניות: ״חוויתי כמה דברים נוראים בחיי, חלקם באמת קרו״. האמירה הזו מתארת באופן מושלם את הנטייה של כולנו לדמיין תרחישים גרועים, שרובם כנראה לעולם לא יקרו.

אנחנו לא באמת יודעים מה יקרה בעתיד, אז למה לדאוג ממשהו שאנחנו לא יודעים אם הוא בכלל יקרה? כי בהרבה מקרים הדאגה היא הפתרון שלנו לחוסר הודאות. דאגה גורמת לנו להרגיש שאנחנו שולטים במצב, אנחנו מדמיינים תוצאות פוטנציאליות ומשלים את עצמנו שאנחנו מתכוננים למה שיקרה, אך בפועל אנחנו מבזבזים זמן ואנרגיה על מחשבות היפותטיות.

למרות שהתרחישים שאנחנו מדמיינים לא באמת קורים במציאות, זה לא אומר שהם לא מייצרים לחץ וחרדה מיותרים בחיים שלנו, או פוגעים בבריאות הנפשית והפיזית שלנו. אז למה בכל זאת אנחנו עושים את זה לעצמנו?

כוחו של הרגל. המוח שלנו מתוכנת לחפש כל הזמן סכנות פוטנציאליות – מנגנון הישרדותי שהתפתח לאורך שנים ארוכות של אבולוציה ונועד להגן עלינו מאיומים. המנגנון הזה משרת אותנו במקרים מסוימים, אבל בהרבה מקרים הוא מכניס אותנו ללחץ מיותר.

עד כמה הוא מיותר? שימו לב לנתון הבא:

במחקר שנערך באוניברסיטת פנסילבניה, גילו החוקרים שמעל 91% מהדאגות של המשתתפים במחקר מעולם לא התממשו, כלומר היו דאגות מיותרות. כנראה שהאחוזים משתנים בין כל אחד, וכנראה שיש תקופות בחיים שאנחנו יותר לחוצים ותקופות שפחות, אבל כולנו דואגים מדברים שלעולם לא יקרו.

בפעם הבאה שאנחנו נסחפים בדמיונות על ״מה יקרה אם״ ומתחילים להתכונן לגרוע מכל חשוב שנזכור שיש לנו מספקים אתגרים בחיים ואין צורך להוסיף עליהם פחדים מיותרים. אם נעצור לרגע ונאתגר את הדמיון שלנו, ברוב המקרים נגלה שאין סיבה אמיתית לדאגה שלנו ואנחנו יכולים להחזיר את הפוקוס לכאן ועכשיו.